פסק-דין בתיק ת"א 33288-07-11

1.      התובע והנתבעת היו נשואים זה לזה והתגרשו במהלך שנת 1998, עת שהו בדרום אפריקה. יחסיהם הרכושיים הוסדרו בהסכם שקיבל תוקף של פסק דין ביום 29.5.02 בבית משפט בדרום אפריקה. ביום 12.9.10 נעשה הסכם שלפיו נמכרה לה"ה ש' וש' אנגל ("הרוכשים") דירה בחדרה (" הדירה"), שהייתה בבעלותם של התובע והנתבעת ( "הסכם המכר"). על הסכם המכר חתמו שני הצדדים בהליך זה מצד אחד, והרוכשים מן הצד האחר. בהסכם המכר נקבע כי אחריות  הצדדים להליך זה כמוכרי הדירה היא יחד ולחוד, כפי שגם אחריות הרוכשים היא יחד ולחוד. בסעיף 19 של הסכם המכר נקבע, בין השאר: " כל צד שיפר תנאי יסודי של הסכם זה מתחייב לשלם לצד השני סך 10% מהתמורה המוסכמת כפיצויים מוסכמים, קבועים ומוערכים מראש".בסעיף 20 להסכם המכר נקבעו הוראות בנוגע לסעיפים שהם בבחינת תנאי יסודי שהפרתו מזכה בפיצויים מוסכמים לפי סעיף 19, ואחד מהם הוא סעיף 5 של הסכם המכר הקובע את מועד המסירה. בשל העדר שיתוף פעולה מצדה של הנתבעת לא נמסרה הדירה במועד ולא נרשמו הזכויות בה בשמם של הרוכשים, ועל רקע זה הגישו הרוכשים תובענה לאכיפת ההסכם בתיק ת"א 26416-03-11 (" תביעת האכיפה"). בקשר לתביעת האכיפה הגיש התובע את התובענה בתיק זה, ת"א 33288-07-11, שבו הוא תבע מן הנתבעת, בין השאר, תשלום פיצויים מוסכמים על פי הסכם המכר. לטענת התובע, סעיף 19 של הסכם המכר מחייב "כל צד" שיפר אותו לשלם ל"צד השני" פיצויים מוסכמים בסכום השווה ל-10% מן התמורה המוסכמת, ולעניין זה יש לראות בנתבעת כמי שהפרה את הסכם המכר, ואותו כ"צד שני" הזכאי לפיצויים המוסכמים.

2.      תביעת האכיפה הסתיימה בהסדר שקיבל ביום 25.3.12 תוקף של פסק דין, והצדדים בהליך זה הסכימו שפסק הדין יינתן על סמך סיכומי טענות שיוגשו על ידם.

הטענות

3.      התובע טוען שהסכם המכר מגלם שתי מערכות יחסים חוזיים. אחת - היחסים שבין התובע והנתבעת שהם המוכרים, מצד אחד, והרוכשים מן הצד השני, והשנייה - המערכת שבין התובע והנתבעת. לטענתו, משנקבע בהסכם המכר שהמוכרים נושאים בחיוביו ביחד ולחוד, אזי מכוח סעיף 56 לחוק חוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 (" חוק החוזים") מתקיימים יחסי חבות עצמאיים בין התובע לנתבעת, ולכן כאשר מחדליה של הנתבעת מנעו את קיומו של חוזה המכר, הרי שלא רק שנגרמה בכך הפרה כלפי הרוכשים, כי אם גם כלפי התובע.

4.      נדבך אחר שעליו השתית התובע את תביעתו הוא הוראת סעיף 13 לחוק הערבות, תשכ"ז-1967 (" חוק הערבות"), שלפיו שניים שערבו לחיוב - הרי הם חייבים בו יחד ולחוד, וכאשר אחד הערבים קיים את החיוב הנערב, קמה לו זכות תביעה כנגד הערב שלא קיים.

5.      עוד טוען התובע שהגדרת "נפגע" בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א- 1970, היא רחבה די הצורך כדי שבנסיבות העניין ניתן יהיה לראותו כמי שנפגע מהפרתה של הנתבעת את הסכם המכר.

6.      עוד נטען כי בין התובע לבין הנתבעת נכרת הסכם מכללא שלפיו התקיים ביניהם שיתוף פעולה בכל הנוגע למילוי ההתחייבויות על פי הסכם המכר, והתנהלותה של הנתבעת היא בבחינת הפרה של הסכם זה.

7.      הנתבעת טוענת שעל פי פירושו הנכון של הסכם המכר, הצדדים לו הם הרוכשים מצד אחד והמוכרים, היינו התובע והנתבעת, מן הצד האחר. בהתאם לכך, כאשר נאמר בסעיף 19 של הסכם המכר ש" כל צד שיפר" תנאי יסודי בהסכם יחויב לשלם ל" צד השני" פיצוי מוסכם, משמעות הדבר היא שבמערכת היחסים שבין התובע לנתבעת הם אינם צדדים שונים להסכם המכר, ולכן אין לאיש מהם עילת תביעה כלפי משנהו בגינו, אלא אם הופר עקרון השוויון בנשיאת נטל החיוב החוזי כלפי הרוכשים, עיקרון המעוגן בסעיף 56 של חוק החוזים.

8.      הנתבעת טוענת גם שלפי העיקרון הקבוע בסעיף 25(א) לחוק החוזים בדבר אופן פירושו של זה, יש לפרש את הסכם המכר בהתאם ללשון הוראותיו, ומכל מקום, לפי סעיף 25(ג) של חוק החוזים יש לפרש את המונח "צד" הקבוע בסעיף 19 של הסכם המכר, לפי המשמעות הניתנת לו בדרך כלל בחוזי מכר דירות הנפוצים ומקובלים בישראל. כמו כן, לפי סעיף 26 לחוק החוזים ניתן להגיע לאותה תוצאה, נוכח ההוראה הקובעת ש" פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו, יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה - לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג, ויראו גם פרטים אלה כמוסכמים".

9.      אשר לטענת התובע המבוססת על חוק הערבות, טוענת הנתבעת כי גם היא, כמו הטענה הנוגעת לסעיף 56 לחוק החוזים, אינה רלוונטית, שכן מדובר בעקרון השוויון שבנשיאה בנטל החיוב החוזי, וכי מעבר לכך אין בהוראות אלה כדי להקנות עילת אכיפה או פיצויים של חייב אחד כלפי משנהו.

דיון

10.  שקלתי טענות הצדדים והגעתי לכלל מסקנה שלתביעת התובע אין בסיס מספיק ואין מנוס מדחייתה.

11.  נקודת המוצא היא הוראתו של סעיף 19 של הסכם המכר הקובעת כי: " כל צד שיפר תנאי יסודי של הסכם זה מתחייב לשלם לצד השני סך 10% מהתמורה המוסכמת כפיצויים מוסכמים, קבועים ומוערכים מראש", וההכרעה במחלוקת מצריכה, אפוא, את פירושה של הוראה זו.

12.  כפי שמציינת הנתבעת, ולדעתי בצדק, ההוראה הרלוונטית היא זו שבסעיף 25(א) לחוק החוזים, שלפיה " חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו". יישומה של הוראה זו - בין אם נבחר בגישה המצדדת בעדיפות הפירוש לפי לשון סעיף 19, גישה המקבלת ביטוי בסיפא של סעיף 25(א) ויש לה גם תימוכין בפסיקה (ע"א 5925/06  אלי בלום נ' אנגלו סכסון-סוכנות לנכסים (ישראל 1992) ב(13.2.08)), ובין אם נבחר בגישה המצדדת בפירוש תכליתי של הוראות חוזה (גבריאלה שלו, דיני חוזים - החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי      424 (2005)) - אינו מאפשר מסקנה אחרת זולת זו שהדין הוא עם הנתבעת וכי לתביעת התובע אין בסיס מספיק.

13.  בטענותיה שמה הנתבעת את הדגש על פרשנות התיבה "כל צד", ואף שהיא צודקת בכך, ניתן להוסיף ולהצביע גם על המילים "הסכם זה" כבסיס לפירושו של הסכם המכר באופן שהיא מציעה, היינו, שהתובע והנתבעת הם צד אחד של הסכם המכר ואילו הרוכשים הם הצד האחר. התובע ביקש לראות בהסכם המכר גם בסיס להסכם נוסף, על דרך של הסכם מכללא שעל פיו יוצר הסכם המכר חיובים עצמאיים של המוכרים (התובע והנתבעת) איש כלפי רעותו, אלא שלפירוש כזה אין תמיכה בלשון הסכם המכר ועל אחת כמה וכמה שלא בנסיבות העניין. פשוטו של מקרא מלמד שכטענת הנתבעת, הסכם המכר משקף עסקה שגרתית בין מוכרים וקונים, אשר מעבר לחיובי מוכר מצד אחד וקונה מצד אחר, הם לא נתנו ביטוי לכל חיוב או זכות במערכת היחסים הפנימית שבין יחידי המוכרים ליחידי הרוכשים זולת העיקרון של נשיאה בנטל החיוב "ביחד ולחוד", שגם הוא עיקרון יסודי בדיני החוזים ומקבל ביטוי בסעיף 56 לחוק החוזים (ע"א 2703/98            אברהם גינדי בע"מ (בפירוק) נ' שפיגלר, פ"ד נה(1) 369, 376 (1999)).

14.  לא מיותר לציין שקבלת עמדתו של התובע איננה מתיישבת עם לשונם והגיונם של סעיפים אחרים בהסכם המכר, ולעיתים היא אף נוגדת אותם. כך, למשל, הרישא של סעיף 19 להסכם המכר קובע ש" במקרה של הפרה יסודית של הוראות הסכם זה, יהא כל צד זכאי כלפי הצד שכנגד להשבת כל מה ששילם לו עד ליום ההפרה..." (ההדגשות הוספו, א"ק), וקשה להעלות על הדעת מצב שבו, על פי פרשנותו של התובע, ניתן יהיה לתת להוראה זו משמעות שתוצאתה חיוב בהשבה ביחסים הפנימיים שבין התובע לנתבעת. בדומה לכך ועל דרך נקיטת הגישה המפרשת חוזה על פי לשונו, אפשר להצביע על המשפט שבכותרת ההסכם: " המוכר והקונה יחדיו יכונו להלן: 'הצדדים'". משכך נאמר, אך ברור הוא כי 'המוכר' הוא צד אחד ו'הקונה' הוא הצד האחר; ולמעלה מן הדברים נרשם בכותרת הסכם המכר ש'המוכר' הם התובע והנתבעת ו'הקונה' הם יחידי הרוכשים. במצב דברים זה אך ברור הוא כי למונחים "צדדים" ו"צד", שבהם נעשה שימוש בהסכם המכר, יש לתת את הפירוש הפשוט והמקובל בחיי היום יום, כמצוות סעיפים 25(ג) ו-26 לחוק החוזים.

15.  לא מיותר לציין את הדברים שנאמרו ברע"א 5237/06  מדינת ישראל-הנהלת בתי המשפט  נ ' ראלב מנסור, (6.7.08), ש" במועדון הפרשני חבר גם השכל הישר" . הדברים נאמרו אמנם בהקשר של פרשנות חקיקת משנה אולם כוחם יפה גם בנוגע למסמכים משפטיים ואני תמים דעים עם הנתבעת, המצביעה על כך שטענותיו של התובע מבוססות על גישה שהיא בלתי מתקבלת על הדעת ומנוגדת להיגיון בסיסי של עסקאות מכר מן הסוג שבו מדובר.

             סיכומו של דבר, התביעה בת"א 33288-07-11 זה נדחית.

             התובע ישלם לנתבעת שכר טרחת עורך דין בסכום של 10,000 ש"ח.